פנינים לפרשת זכור

ל' שבט התשפ"ה | 28/02/2025 |  13:25 

טעם לקריאת פרשת זכור

תיקנו חכמים לקרוא את פרשת זכור, מעשה עמלק בחודש אדר דוקא, שהוא הכנה לחודש ניסן, חודש גאולתן של ישראל. כמאמר רבותינו (ערכין יא:) בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל. ובודאי קודם גאולתן של ישראל שאז יזכו לעילוי רב ונצחי יתעורר שוב עמלק לקטרג עליהם, והיא מלחמת גוג ומגוג שתוקדם לביאת המשיח.

פרשת זכור - להחליש כוחו של עמלק

גם מבואר בספרים שעל ידי אמירת "זכור" בציווי השי"ת, מתעורר למעלה ענין מחיית עמלק, אשר הקב"ה יקיים אותו בפועל וימחה את עמלק למעלה ולמטה, וכל שנה ושנה מוחים את עמלק ומחלישים את כוחו, וכן בכל פעם שאנו מגנים אותו ומזכירים מחיית עמלק מוחים חלק מעמלק מן העולם, עד שנעביר אותו לגמרי. (אור הפורים פ"ב טו).

עוד טעם לקריאת פרשת זכור

איתא במדרש תנחומא (כי תצא פרשה ט), ר' לוי אומר, אחר מ' שנה רצה משה לומר להם לישראל זוכרים אתם מה שאמרתם (שמות יז, ז) "היש ה' בקרבנו", אלא אמר משה, אם אני אומר להם כך הריני מלבין את פניהם, והמלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעוה"ב.
משל למלך שהיה לו פרדס והכלב עומד בפתחו, ומביט לשמור על כל מה שבפרדס. נכנס אהובו של מלך לגנוב מן הפרדס, ושיסה בו את הכלב וקרע את בגדיו. אמר המלך, אם אני אומר לאוהבי למה נכנסת לתוך פרדסי הריני מלבין פניו, אלא אומר לו: 'הראית כלב שוטה זה האיך קרע את בגדיך'! מיד מבין.
כך אמר משה, הריני אומר לישראל (דברים כה, יז) "זכור את אשר עשה לך עמלק", זכור שהכלב עומד בפתח כי מה שציוה הקב"ה לזכור את עמלק הוא מן רפואה, שאם ח"ו יעלה בלבך מחשבות זרות ללמוד מדרכי עמלק, אז תזכור מה הוא עשה לך, כיצד הקב"ה אחז בו כדי להפחידך, היאך העניש אותו על מעשיו הרעים ומדותיו המגונות.

זכר מחיית עמלק כמו תרופה

המגיד מדובנא ביאר מדוע צריכים אנו לקרוא כל שנה פרשה זו, על פי משל, לאמא הנפרדת מבנה יקירה העומד לנסוע למרחקים, והאמא הטובה והרחמנית מכינה לבנה צידה לדרך ואורזת לו מאכלים טובים ומשובחים. וגם מוסיפה לו תרופה לחולי הפוקד את בנה מפעם לפעם. והנה בהכינה את דברי המאכל והמעדנים מברכת את בנה שיאכל בתיאבון וישמח ובבריאות, אמנם כשמגיעה לתרופה אומרת יה"ר שלא יזדקק לזה לעולם, בכל זאת מודיעה לבנה היכן מונחת התרופה שבאם ח"ו יזדקק לה מיד ימצאנה ויתרפא.
על דרך זה אומר השי"ת, (דברים כה, יט) "והיה בהניח ה"א לך מכל אויביך מסביב וכו' תמחה את זכר עמלק". ללמדך שרצון השי"ת שישראל יהיו במנוחה ובבריאות וימחו את זכר עמלק על ידי לימוד התורה וקיום המצוות, ולא יצטרכו לזכור ממנו כלל אפילו בתור רפואה, למרות זאת "לא תשכח" שלא נשכח את התרופות, שאם חלילה נצטרך להשתמש בזיכרון זה, למחות את זכר עמלק נעשה זאת, בדיוק כמו האם המסורה המזהירה את בנה. (ע"פ משלי יעקב פנחס אות שטו).
במידת האמת מוחים את עמלק
"אדר" נוטריקון "ראש דברך אמת" (תהילים קיט, קס). ויבואר כי הנה ידוע שעל ידי כח האמת והדביקות בה, נעשית מחיית עמלק וכח הרע, כי הם מקור השקר והחנופה.
לפי זה יש טעם נאה להא שקבעו חכמים את קריאת פרשת זכור בחודש אדר, שבו יכולים להתחזק ולהתקשר במידת האמת. ולא נותר לנו אלא להתחזק באהבת האמת, ולימוד התורה הנקראת אמת, כמו שנאמר (משלי כג, כג): "אמת קנה". (ע"פ מגן אברהם טברסקי תצוה ד"ה ועשית).

מחיית עמלק בשבת, בה מתאחדים נשמות ישראל 

כך היתה דרכו של המן, שאמר לאחשורוש (אסתר ג, ח) "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד" פירוש "ישנו עם" שבאמת "אחד" הם, וכמו שנאמר (דברי הימים א יז, כא) "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". אבל כוחנו לנצחו על ידי שנעשה הימנו "מפוזר ומפורד" על ידי שנאת אחים.
כתיקון לקטרוגו של עמלק, קבעו חכמים את קריאת פרשה זו ליום שבת קודש. שבשבת קודש מתאחדים נשמות ישראל למקור האחדות, כמאמר רשב"י זי"ע (זוה"ק תרומה דף קלה.): "רזא דשבת איהי שבת דאתאחדת ברזא דאחד". כנסת ישראל מתאחדת בנועם אחדותו יתברך "ה' אחד ושמו אחד", וכנסת ישראל "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" (שם), ואז יש בכוחה של כנסת ישראל להתגבר ולדחות את קטרוגו של עמלק. שכן כל כוחו של עמלק לא היה, אלא "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך" (דברים כה, יח), אבל "בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל" (דברים לג, ה) כאשר יש אהבת אמת ואחדות כל שבטי ישראל לחטיבה אחת, אין לעמלק כל מגע וכל שליטה להרע לישראל.

מחיית עמלק ע"י חיזוק האמונה

"עמלק" גימטריא "ספק", דבר זה מורה על כוחו של עמלק שדרכו להחדיר באדם ספיקות באמונת ה' ואמונת התורה. התחזקות באמונה דהיינו תמימות ללא ספיקות וללא פקפוקים, היא היא המלחמה הכבדה בעמלק, ולפיכך תמצא כי עמלק לא יכול לישראל אלא בשעה ש"אתה עיף ויגע ולא ירא אלקים" (דברים כה, יח). אבל בשעה שישראל שלימים וחזקים באמונתם, אין מקום כלל לפקפוקיו וספיקותיו של עמלק. רמז לדבר כי "המן - אגג" גימטריא "אמונה" (102), לרמז כי לא ניצחו ישראל את המן האגגי אלא בתוקף אמונתם בה'. צא וראה, כי במלחמת משה בעמלק, נאמר (שמות יז, יב): "ויהי ידיו אמונה", כי עיקר המלחמה בעמלק היא התחזקות באמונה.

יאמין שבכל מקום שהוא נמצא שם תיקונו וחיותו

בגמרא מגילה (יט.) נפסק "פרוז בן יומו קרוי פרוז". ע"ש. ויש להבין מדוע בשאר ימים טובים של גלויות נוהג ה'אורח' הבא מארץ ישראל לחו"ל ולהיפך, כמנהג מקומו? (עיין בשו"ע או"ח סי' תצו סעי' ג, ועי' שו"ע הרב שם ז-יא). והביאור הוא, כי בפורים הוא הזמן הראוי להשריש שהכל בחשבון, וגם שהותו של אדם במקום ה'פרזים' אף ליום אחד אינו במקרה ועראי, וכלשון בני אדם 'פלוני נפל בטעות למקום זה', אלא ליום זה נשלח מן השמים להיות כאן. וצריך כל אחד להאמין בכל מקום שהוא נמצא ששם תיקונו ושם חיותו, ואילו היה בזה הזמן במקום אחר בטלה חיותו ולא יעשה התיקון הצריך לנשמתו.

אין מקרה אלא אותיות מקרה ה'-רקם

אנו מאמינים בני מאמינים שהכל מאיתו יתברך, וכבר אמרו קמאי שתיבת מקרה שווה לאותיות רק מה' וכן אותיות "ה' - רקם".

עמלק - קירור בעבודת ה'

"ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים" (שמות יז, ח). דרשו חז"ל (בכורות ה:) שרפו ידיהם מן התורה. ובזה מבארים רבותינו שכל כוחו של עמלק הרשע להפיל את האדם מאמונת ה' וליתן בו קרירות בעבודת הבורא. כמו שדרשו, עמלק ר"ת ע'מלק מ'קרר ל'בבות ק'דושות, כדכתיב (דברים כה, יח) "אשר קרך" בדרך מלשון קרירות. (ע"פ אמרי אהרן רוט פר' כי תצא).

עמלק - שורש הגאוה

"עמלק" - גימטריא "רם", והיא טומאת הגאוה שהוא משריש באדם. שלוש לשונות של מחייה נאמר בעמלק: מחה (שמות יז, יד), תמחה (דברים כה, יח), אמחה (שמות שם) - ראשי תיבות אמת. כנגדם שלש לשונות של ענוה נאמרו:
א) אברהם אבינו כינה עצמו אפר, שאמר (בראשית יח, כז) "ואנכי עפר ואפר".
ב) משה רבינו כינה עצמו מה, שנאמר (שמות טז, ז) "ונחנו מה".
ג) דוד המלך כינה עצמו תולעת, שנאמר (תהילים כב, ז) "ואנכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם".
ומה שכינו עצמם אברהם משה ודוד ע"ה, עולה לר"ת אמת. ללמדך שעל ידי התדבקות במידת הענוה של אבותינו הקדושים מקיימים ישראל את שלושת הלשונות של מחיית עמלק. דהיינו שמוחים את קליפת עמלק זו "הגאוה" שהיתה בהם. (ע"פ ממעיני הישועה ויסבלום פרשת שמיני בהערה בשם רבי נפתלי מראפשיץ).

תמנע בקשה להתגייר ולא קבלוה

הגמרא בסנהדרין (צט:) אומרת על הפסוק (בראשית לו, יב) "ותמנע היתה פילגש לאליפז בן עשו, ותלד לאליפז את עמלק", תמנע בת מלכים היתה בקשה להתגייר באה אצל אברהם יצחק ויעקב, ולא קיבלוה, הלכה והיתה פילגש לאליפז בן עשו, אמרה מוטב אהיה שפחה לאומה זו, ולא גבירה לאומה אחרת. ויש להבין הרי אבותינו הקדושים עסקו בקירוב נפשות להכניסם תחת כנפי השכינה, וכאן אצל תמנע כולם הסכימו להרחיקה.
אלא ידעו האבות שיש לה גאוה גדולה שכל שורשה ומהותה, הבלטת האישיות והגשמת הרצון העצמי, ואין לה שום התבטלות, וידעו שאם תתגייר תרכוש מעלות נוספות ויהיה ממנה צרות גדולות, והיא ההיפך הגמור ממדת ישראל המשולים ללבנה שמנמיכה עצמה. (אור הצפון ח"א עמ' רא).

עמלק - מכניס ייאוש בלב האדם

כתב הגה"ק רבי פנחס מקאריץ זי"ע בזה"ל: קליפת עמלק נקראת רג"ע, כמו שכתוב (במדבר כד, כ) ר'אשית גו'ים ע'מלק, ר"ת רגע, ולכן ציוונו הקב"ה מלחמה לה' בעמלק מדור דור (שמות יז, טז), שבכל דור מתלבש זה עמלק הרשע באופנים אחרים ובדור שלנו ב"יאוש" ע"כ. (אור הפורים פ"ב כא).
נמצא שקליפת עמלק מייאשת את האדם ומפילה אותו ברגע.

עמלק - נחש עקלתון

במדרש תנחומא (פרשת כי תצא ט) כתב: עמלק לקק דמם של ישראל כמים. ואומר המהר"ל מפראג (אור חדש פתיחה למגילת אסתר) עמלק הוא נחש עקלתון, וכשם שהנחש מצא את הדרך לחדור אף לגן עדן, ולהסית את אדה"ר. כך היה עמלק כמו שאמרו בספרי (דברים פיסקא רצו) שעמלק מתגנב מתחת לענן וגונב נפשות. ועליו נאמר (ישעיה יד, כט) "משורש נחש יצא צפע". צפע גימטריא עמלק.
בזמן שמשעבדים ליבם לאביהם שבשמים נוצחים
"והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, וכאשר יניח ידו וגבר עמלק" (שמות יז, יא). וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא כל זמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדים את ליבם לאביהם שבשמים היו מתגברים. ואם לאו היו נופלים ח"ו. (ר"ה פ"ג מ"ח).
ויובן על פי מה שאמרו חז"ל (ב"ב טז.) ששרו של עשו עמלק הוא היצה"ר המחטיא את האדם, והוא יורד ומסית עולה ומקטרג, וכמו שאין האדם יכול לנצח את יצר הרע, אלא אם כן יהיה צדיק כל הזמן ויעבוד את השי"ת ולא יסיח דעתו, כך היא מלחמת עמלק.
זה שכתוב (שם, יב): "וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה". והגמרא אומרת (ברכות נד.) הרואה אבן שישב עליה משה בשעה שעשה יהושע מלחמה, צריך שיתן הודאה לקב"ה, וקשה כי לכאורה היה להודות לקב"ה כשרואים את שדה הקרב שבו חלש יהושע את עמלק, עיין שם במהרש"א.
ושמעתי שמכאן לומדים ששדה הקרב אינו מקום הנס, אלא מקום הנס הוא האבן שישב עליה משה, כי שם היו מסתכלין ומשעבדים ליבם לאביהם שבשמים, ובזה היתה תלויה הכרעת המלחמה, לכן דוקא שם צריכים ליתן שבח והודאה. ומבואר בזה שכשאדם לא מסיח דעתו מעבודת ה' בזה נעשית המלחמה בעמלק. (עי' בספר זכרון להגרי"ב ז'ולטי עמ' תפג שהביאו בשמו).

המודה ואומר שבחו של הקב"ה יזכה לגן עדן'

מעשה נורא הובא באור זרוע (הלכות שבת סימן מב אות ו) וז''ל: ואני הכרתי יהודי אחד מוואמ"ש, והיו קורין אותו ר' בונים והיה זקן וקובר מתים, ושמעתי אל נכון ואל האמת, שפעם אחת השכים לבית הכנסת וראה אדם אחד יושב לפני בית הכנסת ובראשו כתר של עשבים שקורין 'צפל', ונתפחד כסבור שהוא שד, וקראו ואמר לו, וכי אינך פלוני שמת עתה וקברתיך, ואמר לו הן, ואמר לו היאך אתה באותו עולם [היינו בעוה"ב], ואמר לו היטב עד מאד, ואמר לו מה זכויות יש לך, והלא אתה היית אדם כל דהו, ואמר לו רק באותו זכות שהייתי אומר ברכות בקול נעים בבית הכנסת בזכות זה הביאונו בגן עדן ומכבדין אותי, וזה לך הסימן שאני הוא המדבר אליך, כי תראה בית יד חלוקי שקרוע שקרעת לי כשהלבשתני התכריכין, ושאל לו מה זה שבראשך, וענהו הם עשבים שבגן עדן ששמתי בראשי כדי לבטל ריח רע מעלי של זה העולם. כתבתי אני המחבר אלו המעשים, כדי שיראה ירא שמים וישים אל לבו ויאמר שבחותיו של הקב"ה בקול נעים ובכוונה ויזכה לגן עדן ע"כ. וממעשה זה צריך ללמוד כמה חשוב הוא לברך את הברכות בכוונה ובקול נעים, ואף 'אדם כל דהו' (כלשון האור זרוע) יכול במנהג טוב זה לזכות לחיי העולם הבא וגן עדן.

מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק

בגמרא סנהדרין (צו:) איתא מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק. וקשה שהרי המן מזרע עמלק ואסור לקבל גרים מזרע עמלק, כמובא במכילתא דר' ישמעאל (פרשת בשלח מסכתא דעמלק ב).
ומיישב הגאון ר' חיים פלאג'י זי"ע (עיני כל חי סנהדרין צו:), שכשקיבלו אותם להתגייר, היה זה לאחר שבא סנחריב ובלבל האומות ולא ידעו שהם מזרע עמלק, וכל דפריש מרובא פריש ולכן קיבלום, ואח"כ נתגלה ברוח הקודש לאנשי כנסת הגדולה שהם מבניו של המן הרשע.
שבע יפול צדיק וקם - ס"ת עמלק
רמז יש בו שאם יהודי חלילה נופל ליאוש ועצבות, בחשבו שהרי ממילא ירד ממדרגתו, ושוב אין לו תקומה ולא תועיל לו תשובתו, זה הוא מכוחו של היצה"ר. לכך מרומז עמלק בסוף אותיות הפסוק (משלי כד, טז): שבע' יפול' צדיק' וקם'. ובזה יתחזק האדם לשוב בתשובה ולא להתייאש. (ליקוטי מוהר"ן תניינא יט).
בשתי פרשיות בתורה מדובר על עמלק, בפרשת בשלח, ובפרשת כי תצא, ויש בפרשיות אלו קס"ו תיבות, וכנגדם במגילה קס"ו פסוקים, וכן מנין התיבות שיש בהלל הגדול שבסופו כתוב (תהילים קלו, כד): "ויפרקנו מצרינו כי לעולם חסדו". (ע"פ שערי בינה לר"א מגרמייזא בעל הרוקח סוף מגילת אסתר).